פרשת לך לך
"המול לכם כל זכר" (בראשית יז י)
מצות מילה נלמדת ממה שנאמר בפסוק 'זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר'. ונכפלה מצוה זו בחומש ויקרא, שנאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'.
משרשי המצוה, לפי שרצה השם יתברך לתת אות קבוע בגוף העם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותיהם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה, ובאמת שלימות הגוף היא בהיות האדם מהול. וחפץ השם יתברך להשלים תכונתו של העם הנבחר, ורצה שתהיה ההשלמה על ידי מעשה האדם, לכן לא בראו שלם מבטן, לרמוז לו כי כמו שהשלמת צורת הגוף היא בידי האדם, כך בידו להשלים צורת נפשו כשיעשה את הפעולות הנכונות.
מדיני המצוה, שהמוהל מברך 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה'. ואבי הבן [או בית דין, במקום שאין אב] מברכים 'בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. והעומדים שם עונים, 'כשם שזכה לברית, כן יזכהו הא-ל לתורה ולחופה ולמעשים טובים'.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, וחייבים בה האנשים בלבד, ואין הנשים חייבות במילת בניהן. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד, בכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול עצמו, מבטל מצות עשה. ואם מת והוא ערל, במזיד, חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת בכך שאינו מל את בנו, אלא שעובר על מצות עשה.
