פרשת בא
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג ב)
מצוות עשה לקדש את הבכורות, כלומר, שכל הולדות הזכרים הנולדים בראשונה, בין באדם, בין בבהמה טהורה, יהיו קודש לה', שנאמר 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא'. ודוקא בכור בהמה, והיינו שור וכבש ועז, אבל לא בכור חיה טהורה. ומכל הבהמות הטמאות, רק החמור שייך במצוה זו.
ובבהמה טהורה יש מצוה על הבעלים להקדישו ולומר 'הרי זה קודש', וחייבים לתת את אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים את הבשר בירושלים. ואין הבעלים נותן את הבכור לכהן מיד, אלא מטפל בו – בבהמה דקה שלשים יום ובבהמה גסה חמישים יום. ובזמן או במקום שאין לנו מקדש, יש אומרים שנועל דלת בפניו ומת מאליו, ויש אומרים שממתין לו לעולם, ואם נפל בו מום – יאכל בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו לו, ודינו כחולין.
ודיני בכור אדם ופטר חמור, יבוארו בפני עצמם להלן, לגבי מצוות פדיונם.
משרשי המצוה, שרצה השם יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית הפרי, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זאת האדם בראותו כי אחר שיגע כמה יגיעות וטרח כמה טירחות בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה. ועוד טעם למצוה, לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם, והצילנו מידם.
ונוהגת מצוה זו של קידוש בכור בהמה טהורה מן התורה בארץ ישראל בלבד, ובכל זמן. ומדרבנן, נוהגת מצוה זו אף בחוצה לארץ. ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בין ישראלים, בין כהנים ולויים.
ודיני בכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, אלא רק בישראלים.
