פרשת יתרו
"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ ז)
מצוות לא תעשה שלא נשבע לבטלה, שנאמר 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא', וענין ה'בטלה' בארבעה אופנים: א. שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. ב. שנשבע על דבר הידוע, שהוא כן, כגון שנשבע על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו. ג. שנשבע לבטל מצוה, שהרי אין בידו להשבע על מה שכבר חייבו הא-ל. ד. שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
משרשי מצוה זו, שיידעו בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי הא-ל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו כשאנו מזכירים את שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו, להזכירו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם, כמונו אנחנו בני האדם ושאר דברי העולם השפל. על כן, כדי לקבוע את הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו, התחייבנו במצוה הזאת, לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ונשים.
