פרשת קדושים
"לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט ט-י)
מצוות עשה להניח פאה מן התבואה, שנאמר 'לא תכלה פאת שדך לקצור… לעני ולגר תעזוב אותם'. ופירוש 'גר' האמור כאן, זה גר צדק, ואף על פי כן אמרו חכמים שאין מונעים מעניים גויים ליטול מהפאה, מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שעור בדבר, והוא חלק אחד מששים.
משרשי המצוה, כי ה' ברוך הוא רצה שעמו אשר בחר יהיו מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה, ושתהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה, ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו, ויפקירם כדי שיהנו בו הצריכים לכך, תיראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו, וגם נפשו בטוב תלין. ולעומתו, המאסף הכל אל הבית, ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים, אשר ראו השדה בקמותיה והתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו חז"ל 'במידה שאדם מודד, בה מודדין לו'.
ונוהגת מצוה זו מן התורה באנשים ובנשים, בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם, כתרומה וכמעשרות.
מצוות לא תעשה, שלא לקצור את כל התבואה הזרועה, אלא לעזוב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר 'לא תכלה פאת שדך בקוצרך'. ולאו זה – ניתן לתקנו על ידי קיום מצוות עשה, שנאמר 'לעני ולגר תעזוב אותם', כלומר, אם עבר וקצר את כל השדה, יתן לעניים מן התבואה שקצר שיעור פאה, ו'שיעור פאה' מדרבנן הוא חלק אחד מששים, אבל מן התורה אין שיעור לפאה.
משרשי המצוה ודיניה, מה שהתבאר לעיל, במצוה הקודמת, לגבי מצוות עשה להניח פאה.
