פרשת קדושים
"לא תכחשו", "ולא תשקרו" (ויקרא יט יא)
מצוות לא תעשה, שלא נכחש בממון שהופקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר 'לא תכחשו', ופירשו חז"ל שפסוק זה נאמר בהכחשת ממון.
גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן.
מדיני המצוה, שהכופר בממון שהופקד בידו, פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע לשקר. ובתנאי שיש עדים המעידים שבאותו זמן שהכחיש היה הפקדון נמצא בביתו.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר וכחש בעמיתו בדבר שבממון, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות.
ומצוות לא תעשה, שלא נשבע על הכחשת הממון, שנאמר 'ולא תשקרו', כלומר, שאם כפר איש בפקדון, עבר על 'לא תכחשו', ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עבר גם על 'ולא תשקרו'. נמצא שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין, גם על 'לא תשבעו בשמי לשקר', שזו אזהרה על כל שבועת שקר, וגם על 'לא תשקרו איש בעמיתו', שזו אזהרה על שבועה בהכחשת ממון.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, והעובר עליה, ונשבע לשקר על הכפירה במזיד, לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה, ובדרך כלל אין חיוב מלקות על לאו שאין בו מעשה, מחמת חומרת איסור שבועה, חייבתו התורה במלקות.
