פרשת ואתחנן
"ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו ה)
מצוות עשה, שנצטוינו לאהוב את הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך'. וענין המצוה, שנחשוב ונתבונן בפיקודיו ופעולותיו של ה', עד שנשיגהו כפי יכולתנו ונתענג בהשגחתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המיוחדת. וכך אמרו חז"ל, אחרי שנאמר 'ואהבת', איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום, לכך נאמר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר, שעם ההתבוננות בתורה בהכרח תתיישב האהבה בלב. ואמרו חז"ל שאהבה זו תחייב את האדם להתעורר לעבוד את ה', כמו שמצינו באברהם אבינו.
שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם יפה את מצוות ה' ברוך הוא, כי אם באהבתו אותו.
דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויחשוב בליבו תמיד כי כל מה שיש לו בעולם, בעשירות, בבנים ובנות, בממשלה וכבוד, כל זה הוא כאין וכאפס כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף כל דבר, יעשה כל שביכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב ולהגדיל את שמו, ואינו עושה כן מתוך כוונה שיוכל להיטיב לטובים ולחזק ידי הישרים, ביטל מצוות עשה זו, וענשו גדול.
וזאת מן המצוות התמידיות המוטלות על האדם לעולם.
