פרשת ראה
"ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם… ונדריכם ונדבותיכם" (דברים יב ו)
מצוות עשה, שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו, שנאמר 'ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם… ונדריכם', ודרשו חכמים שלשון 'ונדריכם' זהו נדר, כלומר, שחייב את עצמו ואמר 'הרי עלי קרבן'. 'ונדבותיכם' זו נדבה, כגון שהקדיש בהמה מסוימת ואמר 'הרי זו עולה'. ודרשו חכמים מלשון 'ובאת שמה והבאתם שמה' שבא הכתוב לקבעם חובה, שחייב האדם להביאם ברגל הראשון.
משרשי המצוה, לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל, שבין כך הם צריכים לעלות לבית המקדש, תזהירם התורה לשלם נדריהם.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, שאז יש לנו רשות להקריב נדרים ונדבות, והיה לנו מקום להקריב, אבל בזמן הזה אמרו חז"ל שאין מקדישין קרבנות כלל, ואפילו מי שעבר והקדיש, אין לו אפשרות להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעונותינו.
