פרשת ראה
"השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" (דברים יב יט)
מצוות לא תעשה, שלא לעזוב הלויים, ולא נתרשל מהשלים להם חוקם. כלומר, שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן בחגים, שאנו מוזהרים עליהם ביותר, כדי לשמחם במועד, ועל זה נאמר 'השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך'.
משרשי המצוה, לפי שהא-ל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם, ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת אנשי שם, וכיון שרצון ה' שיהיו עסוקים תמיד בחכמה, מן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם היה בכך שיהיה שבט אחד מיוחד, שלא יהיה לו חלק ונחלה בקרקעות, ושלא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, כדי שכל זמנו יהיה פנוי ללמוד חכמות ולהבין דרכי הא-ל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. וכיון שהשבט הזה נבחר לעולם לעסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכים לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, רצון ה' הוא שיספקו להם אחיהם כל מחייתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם.
ומה שאמר הכתוב לשון 'אשר בשעריך' אין הכונה שהלויים יחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר, שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויים על אדמתם. והעובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים, עבר על לאו זה. וכלול במצוה זו, כפי שצריך כל אדם להבין, שיש לסעוד ולהיטיב עם כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות, שאין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחייתם הנה והנה, על כן המרחם עליהם ומבקש תועלתם – ירוחם מן השמים, וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא.
