פרשת ראה
"ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (דברים יג יז)
מצוות עשה לשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ו'עיר הנדחת' נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר [דברים י"ג, י"ז] 'ושרפת באש את העיר ואת כל שללה'.
שורש מצוה זו ידוע הוא, שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו, ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם, ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השרפה.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר לדון אותם בדין עיר הנדחת, שאנשיה נהרגין בסייף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר, שנאמר [שם, י"ד] 'יצאו אנשים'. ויהיו מדיחיה מאותו השבט, ומאותה העיר, שנאמר 'מקרבך וידיחו'. ועד שידיחו רובה של העיר, ויהיו המודחים ממאה ועד חציו של שבט, אבל אם הודח רובו של שבט אינם נידונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם, שנאמר [שם] 'יושבי העיר', ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כפר קטן, ורובו של שבט הרי זה כרך גדול. וערי מקלט וכן ירושלם אינם נעשים עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בגבול אינה נעשית עיר הנדחת.
ונוהגת מצוה זו באנשים, כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתם, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין, ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד פן תתפשט רעתה בעיירות אחרות.
