פרשת ראה
"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד כב)
מצוות עשה להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמטה, כלומר, אחר שנפריש מעשר ראשון הניתן ללוים, נפריש עוד מעשר אחר, ועל כן הוא נקרא 'מעשר שני', וזה המעשר היה דינו שיאכל בירושלם, ועל זה נאמר 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך', וביאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום, ולא נוכל לקחתו לשם רק בטורח גדול ובהוצאה מרובה, נפדה את המעשר, ונעלה דמיו בירושלם, ונוציאם שם בצרכי אכילה ושתיה לבד. וביאר הכתוב כמו כן שהפודה מעשר שלו שצריך להוסיף חומש בדמים, כלומר, שאם הוא שוה ארבעה דינרים, שיאכל במקומו חמשה דינרים בירושלם, ועל זה נאמר (ויקרא כז לא) 'ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו'.
משרשי המצוה, שהא-ל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני האדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, על כן סיבב בתבונתו שידעו הכל דברי תורתו, שהרי אין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם, ולכן כשיעלה כל איש את מעשר כל בהמותיו בכל שנה לירושלים, שזהו מקום עסק החכמה והתורה, ושם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר שני של התבואה בארבע שני השמטה, וכן נטע רבעי שנאכל שם, או שילך הוא עצמו ללמוד שם תורה, או שישלח שם את אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות. ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שאין מעשרין מעשר שני משנה אחת לחברתה. ואמרו זכרונם לברכה [ראש השנה ב' ע"א] שיום חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות, כלומר, שכל אילן שהגיע לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט מתעשר במעשר של אותה שנה, שאם היא שנה שמפרישים בה מעשר שני – מפרישין ממנו מעשר שני, ואם היא שנת מעשר עני – מפרישין ממנו מעשר עני. ועיקר חיוב מעשר מדאורייתא אינו אלא בדגן תירוש ויצהר, וכל השאר דרבנן.
ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום, אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם וירושלם בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה.
