פרשת ראה
"פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח)
מצוות עשה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו, ועל זה נאמר 'פתח תפתח את ידך לו'. ודרשו חז"ל מכפילות הלשון 'פתח תפתח' שצריך לעשות כן אפילו כמה פעמים.
משרשי המצוה, שרצה הא-ל שיהיו ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, וכאשר ייטיב ה' יתברך לטובים, יושלם חפצו שחפץ להטיב לעולם.
מדיני המצוה. מה שאמרו חז"ל שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי צדקה שיתננה למי שצריך לה, כי אם יתן האדם את הצדקה בעצמו לעני – יתבייש ממנו המקבל בכל עת שיראנו, ועל ידי שנותן לגבאי ואינו יודע למי נתן אינו מתבייש ממנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.
ומצוה זו שייכת אף בעשירים גדולים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו – פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חבירו, בין ממון בין במאכל או בשאר צרכיו, או אפילו בדיבורים טובים, דברי נחומים, הרי זה בכלל מצות הצדקה, ושכרו הרבה מאד.
ואמרו חז"ל שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שביקשו ממנו אותה, או שראה שיש צורך בדבר ויש לו יכולת לתת צדקה, ולא נתן, ביטל עשה זה.
