פרשת ראה
"וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם… הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' תתן לו" (דברים טו יג-יד)
מצוות לא תעשה, שלא נוציא עבד עברי בידים ריקניות מעבדותנו כשיצא בן חורין לסוף שש שנים. אבל נעניק לו מהוננו על כל פנים. ועל זה נאמר 'וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם'.
מצוות עשה, לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות, ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר 'הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו'.
משרשי המצוה, למען נקנה בנפשנו מידות מעולות, יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והא-ל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בזמן שבית המקדש קיים, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ומכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעימו מאשר ברכו ה'.
