פרשת ראה
"לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז ג)
מצוות לא תעשה, שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום י"ד בניסן, ועל זה נאמר 'לא תאכל עליו חמץ'. וכתב הרמב"ם שלשון 'עליו' האמורה בפסוק הכוונה לקרבן הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו – לא תאכל עליו חמץ.
משרשי המצוה, לפי שענין אסור חמץ בפסח הוא אסור חמור ביותר, מצד שענין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מוכרח בחידוש העולם, שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה, על כן מצד החומר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קדם הגיע הזמן הנועד לאותו הנס, שהוא התחלת יום חמשה עשר בניסן, וכל זה, למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגודל ענינה, בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח.
