פרשת ראה
"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו ט)
מצוות עשה שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמטה, שהיא מפקיעה את החוב, ועל זה נאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה" וגו'.
משרשי המצוה, לחזק ולקבוע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה את מידת הקמצנות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו, אם לא יוכל לתבוע הלואתו קודם שנת השמטה. וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בבירור כי המפזר מממונו אל הצריכים – נוסף לו עוד ממון, והחוסך ממונו מעשיית דברים ישרים, נחסר ממונו. כי ה' ידון את האדם לפי מעשיו ויעניק לו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הקמצנות היא מחיצה של ברזל בין האדם ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה ונמצא המתנהג בו שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח.
ונוהג איסור זה באנשים ובנשים, בכל מקום ובכל זמן, שאף בזמן הזה שאין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מוזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה, עבר על לא תעשה.
ואל תתמה על ציווי זה, שהרי יכול האדם לעשות תנאי שלא תשמטנו השביעית כלל, אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים.
