פרשת שופטים
"לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" (דברים יז א)
מצוות לא תעשה, שלא נקריב קרבן מבהמה שיהיה בה מום, ואפילו הוא מום עובר [-מום העתיד להתרפא], ועל זה נאמר 'לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום' וגו', ופירשו חז"ל שפסוק זה עוסק בבעל מום עובר.
שורש המצוה גלוי, עם מה שהתבאר לעיל בענין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכוין מחשבות בני האדם אל ה' ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכוח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין.
מדיני המצוה, כגון מה שאמרו חז"ל שכל בהמה שיש בה מום קבוע – נפדית, וגם מצות עשה לפדותה, ואילו בהמה שיש לה מום עובר אינה קריבה ואינה נפדית, אלא ממתינים לה, עד שתתרפא או עד שיפול בה מום קבוע.
ונוהג איסור זה בזמן שבית המקדש קיים, כי אז בידינו להקריב קרבנות. ובכלל איסור זה של זביחה בין כהנים או ישראלים, אנשים ונשים. שהשחיטה בקרבנות כשרה היא בזרים, ועוד, שעוברים עליה גם אם עשאוה שלא כדין.
והעובר על זה והקים מצבה על דעת לעבוד עליה, ואפילו לה', חייב מלקות.
