פרשת שופטים
"שום תשים עליך מלך" (דברים יז טו)
מצוות עשה למנות עלינו מלך מישראל, כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו, ועל זה נאמר 'שום תשים עליך מלך'.
משרשי המצוה, כי תועלת היא לעם בהיות עליהם איש אחד לראש ולקצין, כי לא יתקיים ישוב העם בשלום בלתי זה.
מדיני המצוה, שאין ממנים מלך בישראל בתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים, ועל פי נביא, כמו יהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו. וכשמעמידין המלך היו מושחין אותו בשמן המשחה. ולאחר שנתמנה – זכה במלכות לו ולבניו, כמו שכתוב 'למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל'. הניח בן קטן, משמרים לו המלוכה עד שיגדל. וכל הקודם בנחלה – קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו.
ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים, וכל המינויים שבישראל, בירושה הם לו לאדם, שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם, ובתנאי שיהא הבן ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנים אותו לשום מנוי מן המינויים שבישראל.
והמצוה היא לירא מהמלך, ולקבל דבריו בכל דבר שלא יצוה כנגד התורה, ונכבדהו בתכלית הכבוד הראוי לבשר ודם, וכל מי שיעבור מצות מלך שהוקם על פי התורה או מורד בשום ענין, הרשות ביד המלך להרגו, ואין עליו צד עוון בכך.
ורשאי המלך לדון בני אדם כפי מה שיראה לו האמת, ואפילו בלא עדים ברורים.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם.
