פרשת שופטים
"לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז)
מצוות לא תעשה, שהוזהרנו שלא נחיה אחד משבעה עמים שהיו בארץ ישראל בזמן שנכבשה על ידי יהושע בן נון, בכל מקום שנמצאם, אם נוכל להורגם בלי שתבוא על ידי זה סכנה לנפשותינו, ושבעה עממים הם: הכנעני, הפריזי, החוי, היבוסי, החתי, הגרגשי והאמורי, ועליהם נאמר 'לא תחיה כל נשמה'.
ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כילה אותם ואבד זכרם, עדין נשארו מהן קצת שטבעו בין האומות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם.
משרשי המצוה, לפי שאומות אלו הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובכך נועיל שלא נלמד ממעשיהם, וגם יש לנו ללמוד מכך מוסר, שלא נפנה אחר עבודה זרה.
ואין לשאול למה נבראו האומות הרעות האלו, אחר שסופן לאבד לגמרי מן העולם, כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח ה' את האדם על אחד מהם, ובתחילת הבריאה היו גם אומות אלו ראויים להיות טובים, אלא שקלקלו מעשיהם והרשיעו, עד שנתחייבו כולם אבדון ומות.
ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להרגם. ואף שבפועל אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידינו, כי עשה זאת דוד מלכנו, שהשחיתם כולם עד שנשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו ונטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהרגם, מכל מקום עיקר המצוה אינה מוגבלת בזמן, אלא נוהגת תמיד.
