פרשת שופטים
"כי ימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו" (דברים כא א)
מצוות עשה, כשנמצא בשדה או בדרך אדם הרוג, ולא נודע מי הרגו, שנערוף עגלה בנחל איתן. ועל זה נאמר 'כי ימצא חלל' וגו' עד גמר הפרשה.
משרשי המצוה, כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה – אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה, שהיא בהמה גדולה, וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה, אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים, ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רבה במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח.
מדיני המצוה, שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, וכן אם נמצא סמוך לגבול או סמוך לעיר שרובם גוים, אין מביאין עגלה, כיון שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עיירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה, הולכין אחר הרחוקה שיש בה קהל רב. ומהיכן מודדים את המרחק לעיר, מחוטמו של ההרוג.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על האנשים, ויותר מכך – על גדולי העיר, וכענין שכתוב 'ולקחו זקני העיר ההיא'.
