פרשת כי תצא
"ועשית מעקה לגגך" (דברים כב ח)
מצוות עשה להסיר את המכשולים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר 'ועשית מעקה לגגך'. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והחפירות וכיוצא בהם, כדי שלא תיכשל בריה ליפול אליהם או מהם. ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, והטעם שהזכיר הכתוב 'לגגך', כיון שבדרך כלל שם יש צורך במעקה.
משרשי המצוה, לפי שעל אף שה' ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותם או חיובם, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי הא-ל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבים הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש שתרוצץ את מוחו, או שאם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ – שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר את הגוף מכל פגע, ונתן שניהם – הנפש והגוף, בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהא-ל שעבד את גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהאדם הוא בעל חומר, ציוהו ה' להישמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר ה' את הטבע בידם, ואף שבתחלתם היה הטבע אדון עליהם, בסופם, לרוב גודל התעלות נפשם, נעשו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים, ששמו אותם בכבשן האש ולא נשרפו. אבל רוב בני אדם, בחטאם, לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמר משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס, ואמרו חז"ל שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס.
והרבה דברים אסרו חז"ל כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על סילון של מים וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחין, או מצורע, או שיש עליהם זיעה, שכל זיעת אדם היא סם המות, חוץ מזיעת הפנים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה, בטל עשה זה.
