פרשת כי תצא
"לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב ט)
מצוות לא תעשה, שלא לזרוע מיני התבואה בכרם, ולא קנבוס ולוף. וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר 'לא תזרע כרמך כלאים'. ואמרו חז"ל, הלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, ומה בא כתוב זה ללמד, שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. וכלאי הכרם פירשו חז"ל שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, כי כך היא משמעות הכתוב 'כרמך כלאים', כלומר שהאיסור הוא בכלאים מלבד כרמך.
משרשי המצוה, כי ה' ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך ענינו ראוי להיות, וזהו שנאמר במעשה בראשית 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. ו'ראיה' האמורה כאן היינו ידיעתו והתבוננותו בדברים, ובהיות יודע אלקים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, ולא יתערבו המינים, פן תחסר שלמותם ולא יצוה עליהם את ברכתו.
ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם דבעינן בו כלאים [-שני מיני זרעים] מלבד הכרם. ואולי נאמר כי מהיות כרם דבר חשוב מאד וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם, ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות שהם חשובים בענינם, וכמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כולם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאוריתא אלא מדרבנן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ט"ו ע"ב] שאין איסור משום כלאי הכרם מן התורה אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן. וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות וכן ירקות בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה מפני חשש הרכבה לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר, ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו חז"ל פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרוף כמו שנכתוב בסמוך.
ונוהג איסור כלאי הכרם באנשים ובנשים, מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, החמירו חז"ל בכלאי הכרם לאוסרן אפילו בחוצה לארץ מאחר והם חמורים כל כך שאסורים בהנאה בארץ ישראל.
והעובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השרשה.
