פרשת כי תצא
"כי יקח איש אשה ובא אליה…" (דברים כב יא)
מצוות עשה, שנצטוינו לקדש את האשה באחת משלשה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף, או בשטר או בביאה, ועל זה נאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה', כלומר אם ירצה איש ליקח לו אשה, יקדש אותה תחלה בביאה. ומה שאמר הכתוב 'ויצאה', 'והיתה', בא עליו הפירוש כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כך קדושי האשה הם בשטר. ולמדו חז"ל גם כן מן הפסוקים שהיא מתקדשת בכסף.
משרשי המצוה, שתצונו התורה לעשות מעשה שיראה את ענין נישואיהם תחילה, ואחר כך יביאנה אל ביתו. וגם כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא מקודשת לאותו האיש. ובכך יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים הישוב ברצון הא-ל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת, להיות בידה תמיד למזכרת. וכבר נהגו כל ישראל לומר הרי את מקודשת לי בדבר זה כדת משה וישראל. ונותנו לה בפני עדים, ואם אין שם עדים, אפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקידשה, אינן קידושין. והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקידש אותה לו ויתן לה הכסף.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן.
והעובר על זה, ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחלה, ביטל מצוות עשה זו.
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו, המקדש עצמו או אדם אחר בעבורו, והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצוות. ונוסח הברכה כך הוא, 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'. ומנהגנו לסדר ברכה זו על כוס מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמנם הרמב"ם ז"ל כתב שאם קדש ולא בירך תחלה כמו בשאר מצוות, שלא יברך אחר כן, שתהיה ברכה לבטלה.
