פרשת כי תצא
"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דיברת בפיך" (דברים כג כד)
מצוות עשה, שנצטוינו לקיים כל מה שנחייב עצמנו בדבור, בשבועה ובנדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר 'מוצא שפתיך תשמור' וגו'.
ואף שדרשו חז"ל מכל מילה בפסוק זה דרשה אחרת, מכל מקום הכלל הוא שמצות עשה היא שיקיים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים, ואם היה הנדר לקרבנות או לצדקה, עליו לקיימם מיד.
משרשי המצוה, לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל, שבין כך הם צריכים לעלות לבית המקדש, תזהירם התורה לשלם נדריהם.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל, שנדרי צדקה מחויב האדם לעשות מיד, ואמרו בטעם זה משום שיש לפניו עניים, כלומר, כיון שבידו לקיים המצוה מיד, חיוב העשה גם כן חל עליו מיד. ומכל מקום לענין לעבור עליו באיסור 'בל תאחר', אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים, ולא קודם לכן.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
והעובר על זה ולא קיים דברו, בנדרי גבוה – כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תיכף כשאפשר לו לקיים, ביטל עשה זה. וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קיים דברו, עבר על לאו דלא תאחר. ובזמן הזה, הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים, אם ישנם שם, ביטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד כדעת קצת המפרשים, ואם איחר לעשות הדבר שלשה רגלים – עבר לדברי הכל.
ולענין חיוב נדרי ביטוי, כלומר, נדר שאין בו מצוה אלא שאמר שיעשה דבר מסוים, אם איחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול שאין בידו עוד לקיים אותן, אז נאמר בהן שביטל עשה של 'ככל היוצא מפיו יעשה, ולאו ד'לא יחל דברו', ולא קודם לכן ואפילו עברו עליו כמה רגלים, כיון שאין זה נדר של מצוה.
