פרשת כי תצא
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד ו)
מצוות לא תעשה, שנמנענו מליטול במשכון מהלוה את הכלים שהן סיבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אוכל נפש, ועל זה נאמר 'לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חבל'.
שורש מצוה זו ידוע שהוא לתיקון העולם וצורך ישובו.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שבענין איסור זה אין חילוק בין שמשכנו בידו או על פי בית דין, בכל צד חייב עליהן, ואם נטלם במשכון מחזירים אותו בית דין בעל כרחו. ואיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, ואין זה גרוע יותר ממכירת כלים אלו, שאין מונעים את האדם מלמכור כל כליו או למשכנם. והנוטל במשכון כלים רבים שעושים בהם אוכל נפש, ולא החזירן עד שנשרפו או נאבדו, חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת, כמו ריחים ורכב, שהם שני אבני הריחיים, וכיוצא בו, חייב שתי מלקיות, ובתנאי שנשרפו קודם שהחזירן.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.
