פרשת כי תצא
"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד טז)
מצוות לא תעשה, שלא נקבל עדות הקרובים זה על זה, שנאמר 'לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות'. וקיבלו חז"ל שיש ללמוד מפסוק זה שלא יומתו אבות בעדות הבנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות, שאין מאמינים לאדם המעיד על קרובו. ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, הוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים, ואינם נאמנים זה על זה אפילו לחייב, ואין צריך לומר שאינם נאמנים לפטור.
משרשי המצוה, לפי שעיקר כל עניני בני אדם תלויים בעדות אנשים, רצה הקב"ה להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק ואמיתי, נקי מכל חשד. ולחיזוק ענין זה הרחיק כל עדות הקרובים, אף בחיוב, פן יתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והענין הזה הוא מדרכי התורה השלמה, שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להמצא בהם ההיזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחרת בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד, אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואילו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדיין ויחייבו את נפשם, וכשוך החימה – יתחרט המעיד על עדותו, מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, לכן אמרה התורה מתחילה שאין לקבל את עדותו, וכל דרכי השם ישרים.
מדיני המצוה, שכל מי שהוא פסול להעיד על האשה, פסול להעיד על בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לענין זה. וכמו כן כל הפסול להעיד על הבעל, כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהאשה כבעלה.
ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות הנוהגים היום, בכל מקום, באנשים שעליהם לקבל עדות.
