פרשת כי תצא
"לא יוסיף להכותו" (דברים כה ג)
מצוות לא תעשה, שלא להכות את החוטא יותר מהראוי לו. וביאור הענין, שכל המחויב מלקות, אומדים את כוחו כמה הוא יכול ללקות, לפי כוחו וגילו וגופו, ולכל הפחות לוקה שלש מלקות [ואם אינו יכול לסבול אפילו זאת, אין מלקים אותו כלל], ולכל היותר לוקה האדם שלשים ותשע מלקות. ועל זה נאמר איסור לא תעשה, שלא להוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על שלשים ותשע, או על מה שאמדו שהוא יכול לסבול, ועל כל זה נאמר 'לא יוסיף'.
ואיסור זה הוא אזהרה שלא להכות כל איש מישראל, שהרי אם על החוטא הזה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו מכה יתירה, כל שכן שאסור להכות שאר בני אדם. וחז"ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות, ואמרו 'כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע', שנאמר 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'.
שרש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות שום בריה, כי אם כדי רשעתו, ליסרו על פי בית דין.
ונוהג איסור זה לענין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, אבל לענין איסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויים להלקות.
