פרשת כי תצא
"יבמה יבוא עליה" (דברים כה ה)
מצוות עשה, שנצטווה מי שמת אחיו ולא הניח בנים, לישא את אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא 'יבם' בתורה ובדברי חז"ל, ועל זה נאמר 'יבמה יבא עליה'.
משרשי המצוה, לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע, מפני מעשה אדם הראשון שלוקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו הא-ל אשה, והאיש הזה שמת בלא ילדים שיהיו חלק ממנו לזכרון לו ולמלאות מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי הא-ל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו, שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע שהבן מזכה את אביו, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם והיא האשה שנפלה לחלקו בתחלה כמו שאמרנו. וזהו שיאמרו חז"ל, שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם, בן או בת, או בני בנים מאשה אחרת, ואפילו ממזר או ממזרת, הרי הם פוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה שעיקר הענין הוא להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני.
ועם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמיתי אצל המקובלים, נכתב כאן פשט טעם המצוות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שמצות היבום היא בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנישואין או אפילו מן האירוסין. ולענין יבום וחליצה וירושה אינם חשובים 'אחים' אלא אחים מהאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן, שאחד מן האחים מייבם או חולץ לאחת מהן, ויותרו כולן, ואינו יכול לייבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו. ומצוה לכתחלה בגדול לייבם. ואם נחלצה האחת על ידי אחד האחים, נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים מדברי סופרים [אבל ודאי אין בהן איסורי תורה, מאחר שמת אחיו בלא ולד, ונסתלק איסור 'אשת אח' מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשאר נשים שאיסורן רק מדברי סופרים]. והחולץ ליבמתו, כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות לו, והרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קודם יבום וחליצה, הרי דינה לענין קרובותיה כאשתו שמתה תחתיו. וכל האיסורין אלו מדבריהם.
אמרו חז"ל שהיבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחים. ואם הניח האח הראשון אשתו מעוברת, והפילה אחר מותו, הרי זו תתיבם או תחלוץ, ואם ילדה ויצא הולד חי – פטורה מן היבום ומן החליצה, ואפילו מת הולד מיד, פטורה מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיוודע בודאי שנולד לאחר שהסתיימו חודשי עיבורו, אבל אם לא נודע – חולצת ולא מתיבמת.
ומדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא 'מאמר'.
וכן אמרו חז"ל בענין זה, שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס, ואנדרוגינוס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא אסורה באיסור ערוה על היבם, וחמש עשרה נשים מנו חכמים שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים.
והעובר על זה ולא יבם יבמתו, או שלא פטרה בחליצה, ביטל עשה זה.
