פרשת כי תצא
"וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה ט)
מצוות עשה, שנצטוינו שתחלוץ היבמה ליבם את נעלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר 'וחלצה נעלו מעל רגלו'.
משרשי המצוה, לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, ציותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, בפרסום ובפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי וכי ראוי היה לו ליבם אותה מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו להקים לאחיו שם – היא יוצאת מתחת ידו. ואחר כך יורקת בפניו, להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו, ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל על הפסוק 'כי ישבו אחים יחדיו', פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן מהלשון 'אחים יחדיו', שהם אחים המיוחדים בנחלה, והיינו אחים מהאב, פרט לאחים מן האם שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו, עיין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום, או בן בן או בן בת או בת בת, וכל יוצאי ירך, אין שם מצות יבום וחליצה, מהטעם שהזכרנו במצות יבום.
וזהו סדר חליצה, יבררו שלשה אנשים שיודעים להקרות את היבם והיבמה מה שחייבים לקרות, והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עוד עמהם כדי שיהו חמשה כדי לפרסם את הדבר, או עד עשרה, וכן נהגו העם. ויזהרו החמשה דיינים שלא יהו קרובים זה לזה, ולא קרובים ליבם וליבמה. ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית, וילכו לשם. וישבו הדיינין, והיבם והיבמה יעמדו, כמו בדין שהדיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה, ואמנם דבר זה אינו מעכב, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך. ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן י"ג שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות. וידעו גם כן בבירור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ. וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האשה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה, ויש צורך שתהא הרקיקה מעצמה, אך אין דבר זה מעכב.
ואחר כך, אם רואים בית דין שהיבם והיבמה הגונים זה לזה יפתחו לו ביבום, ויאמר לו אם נח לך יותר לייבם, תייבם. ואם אינך רוצה, תחלוץ. ואם חפץ לחלוץ, יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם, ויזהר שיהיה תפור כולו מעור, ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם שלא יהיה יותר קטן, אלא יהא חופה מכל מקום את רוב רגלו. וצריך לכתחלה שיחלוץ במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שער תפורות במנעל, ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרוך אותן סביב הרגל. ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף, ולא עם בתי שוקים. ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה. ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך שיעלה למעלה מן הארכובה [-הברך]. ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו, ויקשור אותן שני קשרים. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וידחוס רגלו בארץ.
ואחר כך בית דין מקרים את היבמה בלשון הקדש את הפסוקים מ'מאן יבמי' עד 'לא אבה יבמי'. ותזהר שלא תפסיק בין 'לא אבה', אלא תקרא שתי תיבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כדי שלא יישמע כאילו אומרת 'אבה יבמי'. ומקרין ליבם את הפסוק 'לא חפצתי לקחתה'.
ואחר כך באה היבמה אצל היבם ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל אלא שיעמוד סמוך לכותל וידחוס רגלו יפה בקרקע, והכל מעומד, כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו היא חולצת בין בשמאל בין בימין שלא מצינו בגמרא קפידא על זה, אבל בירושלמי [פי"ב דיבמות ה"א] אמרו שצריכה לחלוץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלוץ לכתחלה בימין, ואם היא גידמת בשתי ידיה, תחלוץ בשיניה לכתחלה.
ואחר כך 'וירקה בפניו', רוק שהוא נראה לדיינים, וצריך שיעבור הרוק מול פניו של היבם.
ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקדש מן 'ככה יעשה לאיש' עד 'חלוץ הנעל', ואחר כך עונין כל העומדים שם 'חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל' שלשה פעמים.
ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה כדי שתנשא בו לשוק.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, באנשים.
והעובר על זה, ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלוץ ברוע לבבו, ביטל עשה זה.
