ה) לפיכך תיקן שלמה המלך, שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין [-שמחולקת לבתים פרטיים], ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, וישאר ממנה מקום שהוא ברשות כולן, ויד כולן שוה בו, כגון חצר לבתים, שנחשוב את אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד כמו רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו, והיינו מהבתים לחצר, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד, עד שיערבו כולן [באופן שיבואר להלן], אף על פי שלפי האמת מן התורה הכל רשות היחיד, בין החצר ובין הבתים.
ו) ומה הוא העירוב הזה המתיר את הטלטול מדרבנן מהבתים לחצר ולהיפך, הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מערב שבת, כלומר, כאילו אומרים בכך, שכולנו מעורבין יחד, ואוכל אחד יש לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו, והיינו בחצר, כך יד כולנו שוה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו, והיינו בבתים הפרטיים, והרי אנו כולנו רשות אחד. ובמעשה הזה – ועל ידי מעשה זה של הנחת העירוב לא יבאו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
