יד) אוכל שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לאדם מסוים זה, המערב, הרי זה מערב בו ומשתתף בו. כיצד, משתתף הנזיר ביין אפילו שהוא אסור בשתייתו, וישראל בתרומה הגם שהיא אסורה לו באכילה, וכן הנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו, מערב בו ומשתתף בו, שאף אם אינו ראוי לאכילה לזה, הרי הוא ראוי לאחר:
טו) אבל דבר האסור לכל, כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים [כגון פרי שצמח בעציץ שאינו נקוב, שחייב בתרומות ומעשרות רק מדרבנן], וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה, שכל אלו אסורים באכילה לכל אדם, אין מערבין ומשתתפין בהן. אבל מערבין ומשתתפין בדמאי [-פירות של עם הארץ, שגזרו חכמים שלא יאכלום עד שיפרישו מהם מעשרות, שמא לא עישרם העם הארץ], מפני שראוי לעניים, שהתירו להם חכמים לאכול דמאי, ובמעשר שני והקדש שנפדו כדין, אף על פי שלא נתן את החומש, כיון שאין החומש מעכב. ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא ראוי שם לאכילה, אבל לא בגבולין – בשאר ערי ארץ ישראל, שאסור לאוכלו שם.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
