ספר זמנים: הלכות שבת, פרק יז, כא-כב

כא) מבוי שהוא רחב עשרים אמה, עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי הקטן ביותר, ומעמידו באמצע המבוי, ונמצא מבוי זה כשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות. או מרחיק שתי אמות מכאן – מצד זה של פתח המבוי, ומעמיד פס ברוחב שלש אמות, ומרחיק שתי אמות מכאן – מהצד השני של פתח המבוי, ומעמיד פס ברוחב שלש אמות, ונמצא פתח המבוי עשר אמות בלבד, והצדדין הרי הן נחשבים כסתומין, שהרי העומד מרובה על הפרוץ:
כב) לחי הבולט מדפנו של מבוי, כשר. ולחי העומד מאליו, שלא העמידוהו לשם לחי, אם סמכו עליו מקודם השבת שישמש כלחי, כשר. ולחי שהוא נראה רק מבפנים כלחי, ואילו מבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה רק מבחוץ כלחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי. לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו [-הרחיקו] מן הכותל שלשה, לא עשה כלום. אבל אם הגביהו או הרחיקו פחות משלשה טפחים, כשר, שכל פחות משלשה כלבוד. לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי, בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי, כשר, ונידון משום לחי. אבל אם היה רוחבו יתר על חצי רוחב המבוי, נידון משום עומד מרובה על הפרוץ, וכאילו הלחי סוגר את הפתח.