ג) טבעת שיש עליה חותם, מתכשיטי האיש היא, ואינה מתכשיטי האשה. ושאין עליה חותם, מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך, אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם, חייבין, ומפני מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו וכן האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה, מכל מקום חייבים, מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכך חייבין:
ד) לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם, אף על פי שהיא מתכשיטיה, גזרה שמא תוציאה מאצבעה ברשות הרבים להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות תמיד, ותטלטלנה שם. ואם יצאת בה, פטורה. אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכו להראות. ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
