ה) אשה שיצאה במחט נקובה, המשמשת לתפירה, חייבת, כיון שסתם אשה דרכה לתפור, ודרכה לצאת במחט הראויה לתפירה, והאיש פטור, כיון שאין דרכו בכך, ואין זו דרך הוצאה. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה, באופן שהיא תחובה בבגדו ודרכו להוציאה כך, חייב, והאשה פטורה, מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה לצאת בתכשיטיה אלא מדרבנן, גזרה שמא תראה לחברותיה. זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר, חייב. וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה רפוי ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן, אף שהדבר אסור מדרבנן, הרי אלו פטורין. וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל, ואין דרכה להראותו, הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך, אצעדה [-צמיד] שמניחין אותה בזרוע או בשוק, יוצאין בה בשבת, והוא [-ובתנאי] שתהיה דבוקה לבשר ולא תשמט, וכן כל כיוצא בזה:
ו) לא תצא אשה לרשות הרבים בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורין לה על ראשה, שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה כדי שלא יחצצו, ותעבירה ברשות הרבים. ולא תצא בציץ שמנחת בין עיניה, ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה, ויכולה להסירם, ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה, ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן, כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת, שמא יפלו ותביאן בידה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
