כג) וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן, מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוין לרפואה. ואילו שמנים שאין הבריאים סכין בהן, אסורין. החושש במתניו, לא יסוך אותם ביין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, שדרך הבריאים לסוך בו, ולא יסוך בשמן ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו. ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום. נגפה [-נכשלה ולקתה] ידו או רגלו, וזב ממנו דם, צומתה ביין כדי לעצור את הדם, ואינו צומתה בחומץ, כיון שהוא מרפא, ואם היה אותו אדם ענוג, שעור בשרו רך, אף ביין אסור, כיון שגם היין מרפא אותו.
כד) החושש [-חש כאב] בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, שזו דרך רפואה, אבל מגמע הוא ובולע, שזו דרך שתיה. החושש בגרונו, לא יערענו בשמן ויפלטנו, שזו דרך רפואה, אבל בולע הוא שמן הרבה, ואם נתרפא נתרפא. אין לועסין את המסטכי – מין שרף היוצא מהאילן, ויש לו ריח טוב, ואין שפין [-משפשפים] את הַשִּׁנַּיִם בסם בשבת, בזמן שמתכוין לרפואה. ואם נתכוון למניעת ריח הפה, מותר:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
