כז) רטיה שהיתה חבושה על פצע בגופו של האדם, שפרשה בשבת ונפלה על גבי כלי, מחזירין אותה למקומה, ואם פרשה בשבת ונפלה על גבי קרקע, אסור להחזירה. ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש, כיון שאין איסור שבות במקדש. ובכל מקום מקנחין פי המכה, ואין מקנחין את הרטיה, שמא יְמָרֵחַ – יחליק את הסממנים שיש ברטיה:
כח) סָכִין וממשמשין בבני מעים בשבת, והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, ולא בזה אחר זה, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין מתעמלין בשבת, אי זה הוא 'מתעמל', זה שדורסים על גופו בכח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהיא רפואה. וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל, מפני שקרקע זו בטבעה מעמלת ומרפאה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
