יט) מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה [יש אומרים שזהו אפילו כשהם מחוברים לסוס או לפרה, ולא אסרו חכמים שימוש בבעלי חיים בשבת אלא בגופם, אך לא בשערם (ביאור הלכה)], ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים, אבל לא יקנחנה במפה רכה שמקנחין בה את הידים, והטעם לכך, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה:
כ) מי שרחץ במים, מסתפג באלונטיתו [-מגבת] ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט. וכן מי שנשרו כליו במים בשבת, מהלך בהן בעודם עליו, ואין חוששין שמא יסחוט. ואסור לו לשטחן – לשטוח את הבגדים ליבוש ואפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כסותו בשבת ושטחה ליבשה, ואף שבתוך ביתו אין מי שיראה זאת, הרי כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
