א) העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב שעושים בלול התרנגולין, שהוא עשוי להכניס את האורה ולהוציא את ההבל, הרי זה חייב מן התורה משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו חכמים על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא יבוא לעשות נקב העשוי גם להכניס וגם להוציא, שחייבין עליו מן התורה. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו [-בנקב קיים], אבל פותחין נקב ישן שנסתם, והוא [-ובתנאי] שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים שבחבית, שאם היה למטה מן השמרים, ששם כל כובד היין, הרי זה עשוי לחזק – כאשר סתם את הנקב סתמו בסתימה חזקה, והרי זה כאילו אין שם נקב כלל, ואסור לפתחו, כיון שהוא נחשב כפותח נקב חדש.
ב) נוקבין מגופה [-כיסוי] של חבית כדי להוציא ממנה יין, ובלבד שיקבנו מלמעלה, שזהו דרך קלקול, אבל מצדה אסור לנוקבה, מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו לעשות לה פתח יפה, אלא להראות נדיבת לבו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
