טו) המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, אם עשה כן בשוגג, יאכל ממה שתיקן. אך אם עשה כן במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת. ובין כך ובין כך, אם תיקן את הפירות, וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד, מה שעשה עשוי, ואין צריך לומר שאם עשה כן ביום טוב מה שעשה עשוי. וכן המקנה לחבירו בשבת, אף שעבר על איסור דרבנן, קנה. מעשרין את הדמאי [-פירות של עם הארץ, שכיון שיש ספק אם הם מעושרים חייבו חכמים להפריש מהם מעשרות] בין השמשות של כניסת שבת, אבל לא מעשרים את הטבל הודאי:
טז) מי שקרא שֵׁם ביום חול לתרומת מעשר של דמאי, או למעשר עני של ודאי, לא יטלם [-לא יפרישם] בשבת, אף על פי שייחד מקומן מקודם השבת, בזמן שקרא להם שם, והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות. ואם היה כהן או עני למודים [-רגילים] לאכול אצלו, יבאו ויאכלו מאותן תרומות או מעשרות, ובלבד שיודיע לכהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזו שאני מאכילך מעשר עני, כיון שאם אינו מודיעם זאת יחשבו שמאכילם משלו דרך נדבה, והרי זה כמי שמשתמש בתרומות ומעשרות לצורך עצמו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
