ה) מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה, לידע אם יש בה כשיעור, או למדוד בגד כדי לידע אם מקבל טומאה. ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של כותים, לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר, וללמדו אומנות, ומבקרין חולין, ומנחמים אבלים. והנכנס לבקר את החולה, אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'. ומחשיכין על התחום – הולכים בשבת עד סמוך לתחום שבת, כדי שמיד עם חשיכה יוכלו להמשיך בדרך, כדי לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו בשבת, למי שמחשיך על התחום, 'לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים', ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, כלומר, שלא יאמר לו שלא יוסיף על סכום מסוים, כיון שבזה אין כל מצוה, אלא הצלת ממונו, וטעם ההיתר הוא לפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן, ונאמר 'עשות חפציך' וכו', רק חפצך אסורין, אבל חפצי שמים מותרין:
ו) מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה, ופוסק עמו [-עם בעל הספינה] לשבות, ואינו שובת – ואף אם לבסוף אין הלה שובת בשבת. והאב והבעל מפירין נדרים בשבת, בין נדרים שהם לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, כיון שאם לא יפירו את הנדר היום, לא יוכלו להפירו לאחר זמן. ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת, ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת, שדברים אלו מצוה הן, אך אין מתירים נדרים שאינם לצורך השבת, כיון שהחכם יכול להתיר את הנדר בכל זמן, וגם לאחר השבת.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
