טז) נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו [-שהבן אוהב את אביו ביותר ואם לא יטלנו האב בידיו יחלה], ואף על פי שהאבן בידו של הבן, אבל לא יטלנו כשבידו דינר, וטעם החילוק, כיון שאם יפול הדינר מיד הבן, יש לחשוש שיטלנו האב לדינר בידו. כלכלה [-סל] שהיתה נקובה, וסתם את הנקב שלה באבן, מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשית כדופן, ואינה נחשבת מוקצה. היתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן מונחת בתוך הפירות, אם היו הפירות רטובים [-לחים ורכים], כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא עם האבן שבין הפירות, כיון שאם ינער את הפירות לארץ יטנפו בעפר, ובמקום הפסד לא גזרו:
יז) חבית ששכח אבן על פיה, מַטָּהּ לחבית על צדה, והיא [-האבן] נופלת. היתה חבית זו בין החביות והאבן עליה, ואינו יכול להטותה מחמת החביות הסמוכות לה, מגביהה למקום אחר, ומטה על צדה שם, והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר, נוער את הכר והן נופלות. ואם צריך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו. אמנם כל זה הוא באופן ששכח את האבן או את המעות, ולא התכוון להשאירם שם, אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית, כיון שעשה זאת בכוונה הרי אלו – הכר והחבית אסורין לטלטלן כל השבת, ואפילו אם ניטלו המעות והאבן מעליהם, שהרי נעשו בסיס לדבר האסור:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
