יח) האבן שבקרויה – קליפה של דלעת שמשתמשים בה לשאוב מים, וכיון שהיא קלה וצפה על פני המים מניחים בתוכה אבן שתכביד עליה, אם ממלאין בה [-בקרויה], והאבן אינה נופלת, כיון שהיא מהודקת בה, הרי היא כמקצת הקרויה – נחשבת האבן כחלק מהקרויה, ומותר למלאת בה בשבת. ואם לאו, אלא האבן נופלת ממנה, אין ממלאין בה בשבת, כיון שהאבן נחשבת כדבר בפני עצמו, והרי היא מוקצה. בגד שתלוי על הקנה, והקנה עצמו אינו כלי והוא מוקצה, שומטו לבגד מעל הקנה, אך אסור להוציא את הקנה מתוך הבגד.
יט) פירות שאסור לאכול, כגון פירות שאינם מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר רק מדבריהם – מדרבנן, כגון פירות שצמחו בעציץ שאינו נקוב, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או תרומה טמאה האסורה באכילה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן, וכגון מעשר שני שנפדה על גרוטאות כסף ולא על מטבעות שיש בהם צורה, או הקדש שנפדה על קרקע, כיון שלא חל פדיונם אסורים הם באכילה, וממילא אסור לטלטלן בשבת. אבל הדמאי – פירות של עם הארץ, שגזרו חכמים שיש לעשרם מחשש שלא עישרם עם הארץ, הואיל וראוי לעניים, שלא גזרו על העניים איסור אכילת דמאי, וכל דבר המותר באכילה למקצת בני אדם אינו מוקצה אף לשאר בני האדם שאינם רשאים לאוכלם, וכן מעשר שני והקדש שפדאן, אף על פי שלא נתן עדיין את החומש, הרי הם מותרים באכילה, ומותר לטלטלן:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
