יא) יש לו [-מותר] לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין היא שבת, כיון שמצות זכירה היא לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט:
יב) מי שהיה אוכל סעודתו בערב שבת, וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן, ומקדש, וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון. היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו, ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו – על אותה כוס עצמה. ואם היה בתוך השתיה כשיצאה השבת, ולא בתוך סעודה של פת, פוסק משתייתו, ומבדיל, ואחר כך חוזר לשתייתו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
