יא) אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהם, ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן, ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחים להן בחוטמן כדי שיתעטשו ויפלו התולעין שבמוחן, ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיכנע ויהיה נוח לחרישה, ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה כדי שלא תשוך או שלא תאכל. לא תצא הפרה בעור הקופר [-קיפוד] שמניחין לה על דדיה כדי שלא יינק ממנה השרץ כשהיא ישינה, ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין שהניחוה שם לנוי ובין כדי לשמר. עז שחקק לה בקרניה, יוצאה באפסר הקשור באותו חקק בשבת. ואם תחבו לאפסר בזקנה, אסור, שמא תנתחנו [-תוציאנו] ויביאנו בידו ברשות הרבים, וכן כל כיוצא בזה:
יב) האילים הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות, ובעור הקשור להם על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים, ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן. והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה כדי שלא יעלו עליהם הזכרים, ויוצאות מלופפות במטלניות שקושרים להם כדי שיהיה הצמר שלהן נקי. העזים יוצאות ודדיהן קשורות, כדי שייבש מהן החלב, אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב, הרי אלו לא יצאו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
