יא) כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא [-רפואה] או רטייה [-תחבושת] וכיוצא בו, אפילו לאדם, שנאמר 'לכם לאכלה', כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה, ולא לרפואה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם, אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס, הרי הוא תלוי במחשבתו של האדם, אם חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, ואם חשב עליו לאכילה, הרי הוא כפירות. ואם חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו גם חומרי מאכל אדם, והיינו שאין עושין מהן מלוגמא, וגם חומרי מאכל בהמה, והיינו שאין שולקין אותו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
