כאשר האדם מצווה על בניו לעשות צדקה וחסד בממונו לאחר מותו, לא יחשבו בדעתם שאינו צריך עתה לממון זה, ויימנעו מלשמוע בקולו, אלא אדרבה, ידעו שעתה זהו הזמן שהוא זקוק לו ביותר, כי על ידי הצדקה שיעשו בממונו יוכל להנצל מן הדין.
ואמרו על כך משל לאדם שהיו לו כמה ידידים, האחד היה אוהבו מאד, השני היה אוהבו במקצת, והשלישי לא היה נחשב כלל בין אוהביו. יום אחד קראוהו למשפט, וכיון שחשש ללכת לבדו ורצה שיהיו עמו אנשים שיסייעו לו, הלך לאוהבו הראשון, אך הלה לא חפץ ללוותו כלל. הלך לאוהבו השני, והסכים ללוותו עד פתח בית המשפט ולא יותר. ורק השלישי, שלא החשיבו כלל, הלך עימו לפני השופטים, וטען עבורו טענות טובות, והצילו מהעונש. והנמשל, הדבר האהוב על האדם הוא ממונו, וכל ימיו סבור שיעזרנו בעת צרה, אך כשמגיע עת פטירתו אין הממון עוזר לו מאומה. והדבר השני האהוב עליו הוא משפחתו, ולאחר מותו מלוים אותו מעט, עד לקברו, ואינם מסייעים לו בבית דין של מעלה. והדבר השלישי, שאין האדם מחשיבו ביותר, הוא תורה ומעשים טובים, אך הם הולכים עמו לבית דין של מעלה, ומצילים אותו מן הדין. ואם מקיימים בניו את ציוויו ונותנים ממון לצדקה לאחר מותו, הרי הם מסייעים לו ומצילים אותו מן הדין.
