פסקי הלכות, מסכת בבא בתרא, פרק ח (יא)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

פב. ואם עבר הראשון ומכר ונתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות אלא הנשאר, וכל המשיא עצה לראשון למכור נקרא רשע, ואפילו היה בהן עבדים והוציאן הראשון לחירות או כלים ועשאן תכריכין למת מעשיו קיימין. (זכיה ומתנה פרק יב הלכה ט)

פג. במה דברים אמורים בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים אבל אם מכרן הראשון או נתנן לבנו מתנה או לאחד מיורשיו לא עשה כלום, וכן אם נתנו מתנת שכיב מרע אפילו לאחרים לא עשה כלום שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקנה השני. (זכיה ומתנה פרק יב הלכה י)

פד. שכיב מרע שאמר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת, בעל לוקח הוא ואין השני מוציא מיד הבעל, ואם אמר לה כשהיא נשואה נכסי ליך ואחריך לפלוני ומתה, השני מוציא מיד הבעל, שכיון שזכתה בנכסים על תנאי זה כשהיא נשואה נמצא כאילו אמר לה בפירוש אחריך יקנה פלוני לא הבעל, לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהיא תחת בעלה ומתה תחת בעלה יעמדו נכסים ביד הלוקח שאם יוציא הבעל מיד הלוקח מפני שמכרה כשהיא נשואה הרי השני מוציא מיד הבעל והלוקח חוזר ומוציא מיד השני, שהרי מכרה לו ואין לו אלא מה ששייר ראשון, ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא הלוקח, ולפיכך תעמוד בידו, מעשה באחד שאמר נכסי לאמי ואחריה ליורשי והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי בעלה ובחיי אם אביה ואחר כך מתה הזקנה, ואמרו חכמים אין הבעל יורש אותן נכסים מפני שהן ראויין לאשתו ולא זכתה בהן האשה אלא אחר שמתה, אבל אם הניחה הבת בן או בת היו יורשין הנכסים, שמשמע יורשין ואפילו יורשי יורשין, ואילו אמר וכשתמות הזקנה הרי הן לבתי מעכשיו, היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו. (זכיה ומתנה פרק יב הלכה יב)

פה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד, ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה.

שתק ואח"כ צוח קנה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן. (זכיה ומתנה פרק ט הלכות יג-יד)

פו. שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני, אין אומרין הקודם בשטר זכה, לפיכך אם לא הניח תשע מאות חולקין הנמצא לפי מה שכתב להן, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שכתוב להן, כיצד היה החוב ארבע מאות וחמשים בעל המאתים נותן מאה ובעל השלש מאות מאה וחמשים ובעל הארבע מאות נותן מאתים. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר זכה, לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו. (זכיה ומתנה פרק י הלכות יג-יד)

פז. שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בכורי כראוי לו, נוטלן ונוטל בכורתו.

אמר בבכורתו ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל רצה מאתים זוז נוטל. (זכיה ומתנה פרק יא הלכות טז-יז)

פח. וכן אם אמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה, נוטלתן ונוטלת כתובתה, ואם אמר בכתובתה ידה על העליונה. (זכיה ומתנה פרק יא הלכה יח)

פט. אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, אמר בחובו אין לו אלא חובו. (זכיה ומתנה פרק יא הלכה יט)

צ. בית דין שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אף על פי שלא פירשו באי זה דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דין שמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם. (עדות פרק ו הלכה ד)

צא. ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים. (עדות פרק ו הלכה ה)

צב. גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אף על פי שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. (יבום וחליצה פרק ד הלכה כט)

צג. השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אף על פי שאין מכירין. (גירושין פרק יא הלכה י)

צד. הכותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף. (זכיה ומתנה פרק יב הלכה יג)

צה. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים אלא חולקים בשוה, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו הקטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו, נשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהם נתן. (נחלות פרק ט הלכה יב)

צו. מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגורו ויחלקו שאר הנכסים בשוה אלא כולן חולקות בשוה. (אישות פרק יט הלכה כב)

צז. גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין נאים אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעין הרי זה לובש מתפיסת הבית. (נחלות פרק ט הלכה טו)