(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
נה. המוכר שדה שאינה שלו אין ממכרו ממכר ולא קנה לוקח כלום כמו שביארנו, חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מבעליה נתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן, ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד זה שקבל המתנה שמפני זה טרח הגזלן עד שקנייה כדי לעמוד בנאמנותו.
לפיכך אם תבע הלוקח את הגזלן מפני שמכר לו שדה שאינה שלו ונתחייב לשלם והתחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן כדי להגבות מהן ללוקח ואחר שהתחילו ההכרזות לקחה הגזלן מן הבעלים לא נתקיימה ביד הלוקח שמאחר שהכריזו על נכסיו נתגלה שאינו נאמן ולא לקחה מן הבעלים כדי להעמידה ביד הלוקח.
לקחה הגזלן מן הבעלים אחר שמכרה כשהיא גזולה וחזר ומכרה לאחר או נתנה במתנה או הורישה, הרי גילה דעתו שאינו רוצה להעמידה ביד זה שלקחה ממנו כשהיתה גזולה. וכן אם נפלה לגזלן בירושה לא נתקיימה ביד הלוקח.
גבה אותה הגזלן בחובו, אם יש לנגזל קרקע אחרת ואמר לו הגזלן זו אני גובה בחובי הרי זה נתכוון להעמידה ביד הלוקח ואם אין לנגזל קרקע אלא זו לגבות חובו הוא שנתכוון.
נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנה אותה הלוקח שאילו לא טרח לבעלים לא היו נותנים לו מתנה ומפני זה טרח כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בנאמנותו ותתקיים ביד הלוקח. (גזלה ואבדה פ"ט הלכות ט-יג)
נו. דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם, כיצד מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך, שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה. (מכירה פכ"ב ה"ה)
נז. מי שהיה מורישו גוסס ונטוי למות ורצה למכור מנכסיו מעט כדי להוציא הדמים בצרכי קבורה, הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהא המת ויתבזה, תקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך ממכרו קיים, וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל שאמר מה שתעלה מן הים מצודתי היום מכור לך, ממכרו קיים משום כדי חייו. (מכירה פכ"ב ה"ו)
נח. כבר בארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו, אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי, בין שאמרו הדיינין חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו, לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודייתו אין כותבין לו שמא פרעו, וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין ויצא ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע, היו העדים מעידין אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שנשבע בפניהם. (טוען ונטען פ"ז ה"ה)
נט. שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא ותן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון, אמרו לו חייב אתה ליתן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידין אותו שלא פרעו לא הוחזק כפרן שזה נשמט מהן עד שיחקרו דינו, לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרעו זה הממון שנתחייב בו בפניהם ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם שניה הרי זה נשבע היסת שפרעו ונפטר, לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בבית דין אומר לו בפני בית דין היו עלי עדים שלא יפרעני או שלא ישבע לי אלא בפני עדים. (טוען ונטען פ"ז ה"ו)
ס. הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמר לו לא היו דברים מעולם ואחר כך הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם וחזר הנטען ואמר כן היה ולויתי ופרעתי אין מקבלין ממנו אלא הוחזק כפרן ומשלם, אבל אם השיב איני חייב או אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען וכן כל כיוצא בזה והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם ואמר (הנתבע) כן היה אבל חזרתי לו פקדונו או פרעתיו חובו לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ונפטר. (טוען ונטען פ"ו ה"א)
סא. המוצא שטר חוב אף על פי שלא פירש בו אחריות נכסים ואף על פי שהחייב מודה ואף על פי שהוא מקויים הרי זה לא יחזיר, שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף בו לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות שהאחריות שלא נתפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות אם היה החייב מודה יחזיר ואם לאו לא יחזיר שמא פרעו. (גזלה ואבדה פי"ח ה"א)
