פסקי הלכות, מסכת בבא קמא, פרק ח

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.

נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא. (חובל ומזיק פ"א הלכות א-ב)

ב. כווהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כמות שהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד, וכן כל כיוצא באלו. (חובל ומזיק פ"ב ה"ג)

ג. כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר, הרי שקטע ידו או אצבעו אומדין ואומרין כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק. (חובל ומזיק פ"ב ה"י)

ד. כיצד משערין הריפוי, אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק. (חובל ומזיק פ"ב הי"ד)

ה. אמר לו הניזק פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא עצמי אין שומעין לו, שהרי אומר לו שמא לא תרפא עצמך ואחזיק אני עצמי במזיקין, אלא נותן לו דבר יום ביומו או פוסק על הכל ונותן דמי הרפוי על ידי בית דין. (חובל ומזיק פ"ב הי"ז)

ו. אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר. (חובל ומזיק פ"ב הי"ח)

ז. הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום יום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיית חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו, עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו. (חובל ומזיק פ"ב הי"ט)

ח. כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה, ואם חסרו אבר או קטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח, סימא את עינו רואין אותו כאילו הוא טוחן ברחים וכן כל כיוצא בזה.

הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל. (חובל ומזיק פ"ב הלכות יא-יב)

ט. כיצד משערין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה. (חובל ומזיק פ"ג ה"א)

י. כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבשת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל. (סנהדרין פ"ה ה"י)

יא. מנהג הישיבות בחוצה לארץ אף על פי שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין נדויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס, וכן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו. (סנהדרין פ"ה הי"ז)

יב. דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן. (סנהדרין פ"ה ה"ח)

יג. אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו, אבל דברים שאין מצויין אף על פי שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס. (סנהדרין פ"ה ה"ט)

יד. בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני חוצה לארץ מפני שהוא דבר שאינו מצוי, אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם בכל מקום כמי שקרע כסותו או שבר כליו או קצץ נטיעותיו, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת להן מתחילתה הרי זה דבר מצוי וגובין אותו דייני חוצה לארץ, בין שהזיקה בהמה אחרת כגון שנתחככה בה או אכלה פירות שדרכה לאכלן וכיוצא בזה, בין שהזיקה אוכלין וכלים שהיא חייבת עליהן נזק שלם הכל גובין דייני חוצה לארץ, אבל אם היתה תמה והועדה והזיקה כגון שנשכה או נגפה או רבצה או בעטה או נגחה אין גובין הנזק הזה השלם דייני חוצה לארץ שאין מועד בחוצה לארץ, ואפילו הועד בארץ ויצא לחוצה לארץ והזיק אין גובין נזקו מפני שאינו דבר מצוי. (סנהדרין פ"ה הי"א)

טו. החובל בחבירו חבל שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולן משלם חמשה, הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה משלם ארבעה, שלשה משלם שלשה, שנים משלם שנים, אחד משלם אחד.

כיצד, קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער וריפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות, משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער רפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד. (חובל ומזיק פ"ב הלכות א-ב)

טז. המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום והוסיף זה בהפשטתו חייב בבושת, ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום למבייש את שאינו ערום, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב, ואינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו. (חובל ומזיק פ"ג ה"ב)

יז. המבייש את הישן חייב בבושת, ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זו מן המבייש ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן. (חובל ומזיק פ"ג ה"ג)

יח. המבייש את השוטה פטור והמבייש את החרש חייב, המבייש את הגר או את העבד חייב, המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם אינו נכלם פטור, ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח. (חובל ומזיק פ"ג ה"ד)

יט. כיצד, קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער וריפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות, משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער רפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד. (חובל ומזיק פ"ב ה"ב)

כ. החובל בעבד עברי של חבירו חייב בחמשה דברים, וילקח בהן קרקע ורבו אוכל פירותיה, ולכשיצא העבד לחירות תצא השדה מתחת ידי רבו, הזיקו הזק שאינו מעכב מלאכה כלל כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו הכל לעבד ואין לרבו בהן פירות. (חובל ומזיק פ"ד הי"ג)

כא. החובל בעבד כנעני שלו פטור, חבל בעבד עברי שלו חייב בכולן חוץ מן השבת, החובל בעבד כנעני של חבירו רבו של עבד נוטל חמשה דברים, ואפילו ציערו בסם ונתרפא במהרה הרי כל רפואתו לרבו. (חובל ומזיק פ"ד ה"י)

כב. מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (עבדים פ"ט ה"ח)

כג. החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה הרי הוא שלה, וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת. (חובל ומזיק פ"ד הי"ד)

כד. חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת. (חובל ומזיק פ"ד ה"כ)

כה. העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה או נשתחרר העבד, שהרי בני דעה הן והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יגבה שאם העשיר חייב לשלם. (חובל ומזיק פ"ד הכ"א)

כו. כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. (אישות פכ"ב ה"ז)

כז. הכותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף. (זכיה ומתנה פי"ב הי"ג)

כח. קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו. (מכירה פ"ו הי"ב)

כט. המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה חייב בחמשה דברים אבל אם עשה בהם חבורה או שחבל בחבירו בשבת אפילו היה שוגג פטור מן התשלומין מפני שהוא עון מיתת בית דין וכבר ביארנו שלא חלק הכתוב בדבר שיש בו מיתת בית דין בין שוגג למזיד לפטרו מן התשלומין. (חובל ומזיק פ"ד ה"ז)

ל. החובל בעבד כנעני שלו פטור, חבל בעבד עברי שלו חייב בכולן חוץ מן השבת, החובל בעבד כנעני של חבירו רבו של עבד נוטל חמשה דברים, ואפילו ציערו בסם ונתרפא במהרה הרי כל רפואתו לרבו. (חובל ומזיק פ"ד ה"י)

לא. יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם.

וכמה הוא משלם, הבועט בחבירו ברגלו משלם חמשה סלעים, הכהו בארכובתו משלם שלשה סלעים, קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם שלשה עשר סלעים. תקע את חבירו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו משלם חמשים סלע, סטרו באחר ידו משלם מאה סלע, וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או שרקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו מעליו או שפרע ראש האשה משלם מאה סלע. וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד, כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלע, סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע וכן בשארן. (חובל ומזיק פ"ג הלכות ח-ט)

לב. במה דברים אמורים במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול, לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם וכל היום מבזים עצמן בכל מיני בזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עמהם. (חובל ומזיק פ"ג הי"א)

לג. אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. (חובל ומזיק פ"ה ה"א)

לד. כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין, כיצד, הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבל שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת. לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו, ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני, והנחבל אומר היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר. (חובל ומזיק פ"א הי"ח)

לה. המבעית את חבירו אף על פי שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה, וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין. (חובל ומזיק פ"ב ה"ז)

לו. כיצד משערין הריפוי, אומדין בכמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק. (חובל ומזיק פ"ב הי"ד)

לז. וכן השבת אומדין אותה ונותן הכל מיד, אם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו. (חובל ומזיק פ"ב הט"ו)

לח. הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. (עבדים פ"ה ה"ז)

לט. המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ.

מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב. (חובל ומזיק פ"ג הלכות ה-ו)

מ. יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם. (חובל ומזיק פ"ג ה"ח)

מא. כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל, ואם בבושת בלבד נתחייב קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון. (חובל ומזיק פ"ב ה"כ)

מב. אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו. (מלכים פ"ו הלכות ח-ט)

מג. אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו. (חובל ומזיק פ"ה ה"ט)

מד. ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו ואין זו דרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו, וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו. (חובל ומזיק פ"ה ה"י)

מה. ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחבירו סמא עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור הרי זה חייב בחמשה דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך. אבל האומר לחבירו קרע את כסותי שבר את כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור, ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור הרי זה חייב לשלם אף על פי שהרשהו להשחית.

במה דברים אמורים בשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה כגון שהיו שאולין או מופקדין אצלו ואמר לו שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו על מנת שאתה פטור, אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו, בגד זה וקרעו, ועשה כן הרי זה פטור. (חובל ומזיק פ"ה הלכות יא-יב)

מו. האומר לחבירו שבר כליו של פלוני על מנת שאתה פטור ועשה הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו סמא עינו של פלוני על מנת שאתה פטור, ואף על פי שהעושה הוא החייב לשלם הרי זה האומר לו שותפו בעון ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה. (חובל ומזיק פ"ה הי"ג)

מז. אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע. (חובל ומזיק פ"ה ה"ב)

מח. משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (דעות פ"ה הי"ג)

מט. מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים, אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור אין לך פדיון שבויים גדול מזה, בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים [אלו] אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים. (שאלה ופקדון פ"ה ה"א)