פסקי הלכות, מסכת בבא קמא, פרק עשירי (ז)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

עג. שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואף על פי שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו. (גניבה פ"ד ה"י)

עד. מנה את כיסו ומצאו שלם המנין פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אפילו מנין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו. (גניבה פ"ד הי"א)

עה. במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים, אבל הגונב טלה מעדר חבירו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו, ואם מנו את הצאן והיא שלימה פטור, ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אף על פי שמנו את הצאן והיא שלימה חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים כדי שישמרו את הטלה הגנוב שהרי למדו דרך אחרת חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה. (גניבה פ"ד הי"ב)

עו. הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני. (גזלה ואבדה פ"א ה"ח)

עז. המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר [או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר] אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו בידו והבליע לו בחשבון או אחר צוה להבליע לו, בכמה הדעת טועה באחד ובשנים או בחמשה או בעשרה שמא מנה חמשה חמשה או עשרה עשרה, וכן אם מצא יתר מנין החמישיות או מנין העשיריות אחד אחד חייב להחזיר לו שמא האחדים שהיה מונה בהן החמשיות או העשיריות נתערבו עמהם. (מלוה ולוה פ"ד ה"י)

עח. כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו, לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר אבל לא ביישוב, ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן או ארבע גיזות של צמר מעדר קטן או חמש מעדר גדול, שאין חזקתו שהוא גנוב בדבר זה. (גניבה פ"ו ה"א)

עט. כללו של דבר, כל שהרועה מוכרו אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה ואם אין בעל הבית מרגיש בו אסור ליקח אותו. (גניבה פ"ו ה"ב)

פ. אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרים והסלים לפניהם והפלס לפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול ואין זה גניבה, ולוקחין מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן, ומותר ליקח מן האריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים. (גניבה פ"ו ה"ג)

פא. אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתן שהן שלהן מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון, וכולן שאמרו הטמן אסור ליקח מהן מפני שהן בחזקת גניבה, ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם, ואם אמר הטמן אסור. (גניבה פ"ו ה"ד)

פב. מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית, הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מיכן של בעל הבית, אם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו. (גניבה פ"ו ה"ו)

פג. החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזירן לבעלים, פחות מכאן שלו. (גניבה פ"ו ה"ז)

פד. נסורת שהחרש מוציא במעצד – שלו, ובכשיל – של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית, וכל הדברים האלו וכיוצא בהן הולכין בהן אחר מנהג המדינה. (גניבה פ"ו ה"ח)

פה. אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו. (גזלה ואבדה פ"ה ה"ח)

פו. עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגוים להרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לציבור ומצער אותן מותר למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור למסרו, ואסור לאבד ממונו של מסור ואף על פי שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו. (חובל ומזיק פ"ח הי"א)

פז. כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו. (גזלה ואבדה פ"א הי"ג)