(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
יא. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו כבר מכרתי אמה או בתה לאחר לשחוט כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למחר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. (הלכות שחיטה פרק יב הלכה יד)
יב. במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה, אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר. (הלכות שחיטה פרק יב הלכה טו)
יג. והמוכר את האם לחתן והבת לכלה צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין וכן כל כיוצא בזה. (הלכות שחיטה פרק יב הלכה טז)
יד. בארבעה פרקים בשנה העמידו דבריהם על דין תורה בבשר מפני שהעם כולן צריכין לבשר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, כיצד היה לטבח שור אפילו שוה מאה דינרין ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור אינו יכול לחזור בו, אלא משחיטין את הטבח בעל כרחו, וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח, לפיכך אם מת השור מת ללוקח. (הלכות מכירה פרק ט הלכה ז)
טו. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל חמישי, וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת ליל חמישי, שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי לא ישחוט השני עד ליל ששי ואם שחט ביום חמישי אינו לוקה. (הלכות שחיטה פרק יב הלכה יז)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת חולין, פרק שישי
א. כסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן, לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה, ונוהג בחולין ולא במוקדשין, בין קדשי המזבח בין קדשי בדק הבית ואם עבר ושחטן אינו חייב לכסות את דמן. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ב)
ב. כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך, השוחט לחולה בשבת חייב לכסות לאחר שבת וכן השוחט ספק או כלאים ביום טוב מכסה דמו לאחר יום טוב. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ד)
ג. השוחט צריך ליתן עפר למטה ואחר כך ישחוט בו ואחר כך יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה יד)
ד. תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי, צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום, אוכל, צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו. (הלכות דעות פרק ה הלכה י)
ה. אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה והשוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות, וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דם שחיטתן. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה י)
ו. חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם, לפי שאין שחיטתן שחיטה (כלל). (הלכות שחיטה פרק יב הלכה ד)
ז. השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת לכולן וכסוי אחד לכולן. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ה)
ח. ומי ששחט הוא יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבד. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה טו)
ט. וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה טז)
י. וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים. (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יד)
יא. כסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת, כסתהו הרוח אינו חייב לכסות, חזר ונתגלה אחר שכסתהו הרוח חייב לכסות. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ז)
יב. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות, ואם לאו הרי זה כמי שכסתהו הרוח ופטור מלכסות. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ט)
יג. דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור, נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאילו הם מים, אם אפשר שיראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים חייב לכסות הכל ואם לאו פטור. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ו)
יד. דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה ח)
טו. במה מכסין בסיד ובגפסית בזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים וחרשים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים דקה ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן, אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר בעפר. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה יא)
טז. לפיכך אין מכסים בזבל גס וחול גס וקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר, חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בהם מפני שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה יב)
יז. מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקרת פסילים ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים אפילו אפר בשר שנשרף שהרי כתוב מעפר שריפת החטאת, ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. (הלכות שחיטה פרק יד הלכה יג)
