פסקי הלכות, מסכת חולין, פרק שלישי (ג)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

מג. וחמש מראות אסורות יש בריאה ואלו הן: שחורה כדיו, או ירוקה כעין כשות, או כעין חלמון ביצה, או כעין חריע, או כמראה הבשר, וחריע הוא הצבע שצובעים בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה יז)

מד. ארבע מראות מותרות יש בה ואלו הן: שחורה ככחול, או ירוקה כחציר, או אדומה, או כמראה הכבד, ואפילו היתה הריאה כולה טלאים טלאים נקודות נקודות מארבע מראות אלו הרי זו מותרת. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה יט)

מה. הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא שאין הרוח נכנסת בו ואינו נתפח הרי זו כנקובה וטרפה, וכיצד בודקין אותו, קורעין המקום שלא נתפח בשעת נפיחה אם נמצאת בו לחה מותרת שמחמת הלחה לא נכנסה שם הרוח, ואם לא נמצאת בו לחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או כנף וכיוצא בהן ונופחין אותה אם נתנדנד כשרה ואם לאו טרפה שאין הרוח נכנסת לשם. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ו)

מו. אחד מסמפוני ריאה שניקב אפילו ניקב לחבירו טרפה, וריאה שניקבה ועלה קרום במכה ונסתם הנקב אינו כלום, ניקבה האום של ריאה אף על פי שדופן סותמתה טרפה, ואם ניקבה במקום חתוך האונות שלה והוא המקום שרובצת עליו כשרה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ג)

מז. ריאה שתשמע בה הברה כשנופחין אותה אם ניכר המקום שממנו תשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו, אם נתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה, ואם לא ניכר המקום מושיבין אותה במים פושרין ונופחין אותה, אם בקבק המים טרפה, ואם לאו בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח תנהג בין שני הקרומות ומפני זה ישמע בה קול דממה בשעת נפיחה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ז)

מח. ריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב, אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו כשרה, ואם נמוח אפילו סמפון אחד טרפה, כיצד עושין נוקבין אותה ושופכין אותה בכלי שהוא שוע באבר וכיוצא בו, אם נראה בה חוטין לבנין בידוע שנימוקו הסמפונות וטרפה, ואם לאו בשר הריאה בלבד הוא שנמוק וכשרה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ט)

מט. בהמה שניטלה האם שלה והוא בית הרחם, או שניטלו הכליות הרי זו מותרת, לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כליות מותרת, וכן אם ניקבה הכוליא מותרת. (הלכות שחיטה פרק ח הלכה כה)

נ. היתה מחט קטנה הרי זה טרפה מפני ששני ראשיה חדין ודאי ניקבה, ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד הרי זה מותרת , ובשר כבד שהתליע מותרת. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה ט)

נא. האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלת צמחים בין שלא העלת חוששין לה שמא ניקבה, וכיצד עושין בה מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב, אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה ואומרים אחר שחיטה ניקבה כשנפרק מן המכה, ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ה)

נב. אחד מסמפוני ריאה שניקב אפילו ניקב לחבירו טרפה, וריאה שניקבה ועלה קרום במכה ונסתם הנקב אינו כלום, ניקבה האום של ריאה אף על פי שדופן סותמתה טרפה, ואם ניקבה במקום חתוך האונות שלה והוא המקום שרובצת עליו כשרה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ג)

נג. במה דברים אמורים כשסתם מקום הנקב שבאונות בשר, אבל אם נסמך הנקב לעצם אינו מגין, ואם היה נקב האונות דבוק בעצם ובבשר מותרת. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה ד)

נד. ריאה שנמצאו בה אבעבועות אם היו מלאים רוח או מים זכים או לחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או לחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת, ואם נמצאת בהן לחה סרוחה או מים סרוחין או עכורין הרי זו טרפה, וכשמוציא הלחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה י)

נה. מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסה ולא ניקבה, ואם נתחתכה הריאה קודם נפיחה ונמצאת בה המחט הרי זו אסורה שהדבר קרוב שניקבה כשנכנסה. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה יד)

נו. קני הכבד והן המזרקין שבו שבהן הדם מתבשל, אם ניקב אחד מהן במשהו טרפה, לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים בידוע שניקבה כשנכנסה ואם היה הראש העגול לפנים אומרין דרך סימפונות הלכה ומותרת. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה ח)

נז. היתה מחט קטנה הרי זה טרפה מפני ששני ראשיה חדין ודאי ניקבה, ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד הרי זה מותרת , ובשר כבד שהתליע מותרת. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה ט)

נח. קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת, וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו הרי זה מותר, חוץ מחלב הלב והקרום שעל הלב כולו, והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין איברי המאכל ואיברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תראה הריאה, והיא הנקראת טרפש הכבד, והמקום הלבן שבאמצעה, וחלב המעי האחרון שבאיברים אלו, אין מגינין לפי שהן קשין, ונקב שנסתם באחד מהן אינו כסתום, וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם אף על פי שהוא מותר באכילה. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה י)

נט. כרס שניקב טריפה, ואין לו דבר שיסתום אותו, שהרי החלב שעליו אסור, וכן המסס ובית הכוסות שניקב אחד מהן לחוץ טרפה, ואם נקב אחד מהן לתוך חלל חבירו מותרת. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה יא)

ס. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה, ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם במקום הנקב טרפה שודאי קודם שחיטה ניקב, אבל אם אין דם במקום הנקב הרי זה מותר שודאי אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה יב)

סא. הריאה שנתמסמסה טרפה, כיצד כגון שנמצאת שלימה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות, ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמש מותרת ותולין בידו ואומרין מיד הטבח ניקבה אחר השחיטה, נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה נוקבין בה נקב אחר ומדמין כשם שעושים בבני מעיים. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה יב)

סב. ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה, נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה ואין אומרין ניקוב אבעבוע אחר ונערוך שאין הדבר ניכר. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה יג)

סג. תולעת שהיתה בריאה וניקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת הרי זו מותרת, חזקתה שאחר שחיטה תיקוב ותצא, יש שם מראות שאם נשתנה מראה האבר לאותו המראה הרע הרי הוא כנקוב שאותו הבשר שנשתנו מראיו למראה זה כמת הוא חשוב וכאילו הוא הבשר שנהפך עינו אינו מצוי, וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי. (הלכות שחיטה פרק ז הלכה טו)

סד. חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות הוא החלב שעל הקרב, וחלב שבעיקרי הירכות מבפנים חייבין עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים, ויש שם חלב על הקיבה עקום כמו קשת והוא האסור וחוט משוך כמו יתר והוא מותר, חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת. (הלכות מאכלות אסורות פרק ז הלכה ו)

סה. ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה שאין זו סתימה עומדת, בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בהן ונטלן והרי הן נקובין אחר שהניחן תולין בו ומותרת ואין אומרין שמא במקום נקב ניקב, נמצאו נקובין ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו אם אחר שחיטה נוקבין בהן נקב אחר ומדמין לו, אם היה הנקב הראשון כמותו כשרה, ואם היה ביניהן שינוי קודם שחיטה ניקב וטרפה, ואם משמשו הידים בנקב הספק כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו ואחר כך עורכין זה לזה. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה יד)

סו. גרגרת שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה ניקבה, נוקבין אותה עתה במקום אחר ומדמין הנקב לנקב אם נדמה לו מותרת, ואין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה או מקטנה לקטנה, אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חליות חליות הוא ובין כל חוליא וחוליא חוליא אחת קטנה משתיהן ורכה. (הלכות שחיטה פרק ג הלכה כה)

סז. המעי האחרון שהוא שוה ואין בו עיקום והוא שהרעי יוצא בו מן הערוה והוא דבוק בין עיקרי היריכים הוא הנקרא חלחולת אם ניקב במשהו טרפה כשאר המעים, במה דברים אמורים שניקב לחלל הבטן אבל אם נקב במקום הדבוק ביריכים מותרת ואפילו נטל ממנו מקום הדבק כולו מותרת והוא שישתייר מארכו בשור כמו ארבע אצבעות. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה טז)

סח. קרועה כיצד, בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס אם נקרע בשר זה טרפה, אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה, וכמה שיעור הקרע בארכו אורך טפח, ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס אף על פי שאין באורך הקרע טפח טריפה הואיל ונקרע רובה. (הלכות שחיטה פרק ט הלכה ה)

סט. נקדר הבשר הזה בעגול או באורך אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו שלש גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק הרי זו טרפה, שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח. (הלכות שחיטה פרק ט הלכה ו)

ע. בהמה שנפלה מן הגג אם הלכה אין חוששין לה, ואם עמדה ולא הלכה חוששין לה, קפצה מחמת עצמה אין חוששין לה, הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לה שמא נפלה. (הלכות שחיטה פרק ט הלכה ט)

עא. שבורה כיצד, הוא שנשתברו רוב צלעותיה, וצלעות הבהמה הן אחת עשרה מיכן ואחת עשרה מיכן, נשתברו שש מיכן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן טרפה, והוא שנשברו מחציין של מול השדרה. (הלכות שחיטה פרק י הלכה א)

עב. הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו, או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף, ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד, ובבהמה דקה מן הזאב ולמעלה, ובגדיים וטלאים אפילו חתול ושועל ונמייה וכיוצא בהן יש להן דריסה וכל שכן בעופות. (הלכות שחיטה פרק ה הלכה ד)

עג. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה, ובהלכות שחיטה יתבאר אי זה חולי עושה אותה טריפה ואי זה חולי אין עושה אותה טרפה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה ט)